בתקופה האחרונה אני נתקל שוב ושוב במסקנה הבאה – מה שבחוץ זה לא בהכרח מה שבפנים. אחד המניעים החזקים של הורים לילדים עם אוטיזם לטיפול הוא האמונה שיש בפנים הרבה יותר ממה שרואים כלפי חוץ. הרבה פעמים קוראים להורים אלו משוגעים, הוזים, חיים בפנטזיות ולפעמים זה באמת נכון אבל זה הדלק המניע אותם לעזור לילדים שלהם. בחלק מהמקרים הם לא הוזים, לא מפנטזים ולא משוגעים אלא מאד רגישים ליכולות של הילדים שלהם ובעזרת הרבה עבודה קשה ואמונה הם בסוף מצליחים להוציא “יש מאין” , “מים מהסלע” ומפתיעים את כולם.
שי (שם בדוי) ילד בן 8, מאובחן עם PDD בעל קשיי ויסות חושי קשים ביותר, אפרקסיה ורבלית, דיסקלקוליה, דיסלקסיה, קשיי תקשורת, דיסגרפיה ועוד. בארבע השנים האחרונות שי נמצא תחת תוכנית ביתית רחבה של 40-50 שעות בשבוע עם שילוב מלא במסגרות רגילות. שי הפגין התקדמות לאורך השנים האחרונות בכל המישורים אך לא הייתה פריצת דרך משמעותית והרשויות משוכנעות כי הוא צריך להיות במסגרות החינוך המיוחד. ההורים והצוות תמיד היו משוכנעים כי לשי יכולות גבוהות יותר ויש למצוא את הנוסחה על מנת לעזור לשי להראות את יכולותיו.
בחודשים האחרונים הצוות וההורים מתחיל לראות שינויים משמעותיים ביכולות של שי. אחרי מספר שנים של עבודה על מנייה פשוטה שי התחיל לבצע את תרגילי המנייה בקלות והחל לחבר ולחסר בעשרת הראשונה והשניה, פתאום נראה כי הוא מבין תרגילי כפל פשוטים וזאת תוך מספר חודשים בודד. לפעמים הצוות מסתכל על מה שקורה ואינו מבין. במקביל שי התחיל לקרוא פונולוגית, החל לבנות מילים ולזהות את הניקוד. גם היכולת השפתית החלה להשתפר וכן הגרפומוטוריקה. שי משולב בכיתה רגילה בבית ספר רגיל ועדין מציג קשיים התנהגותיים , תחושתיים ואחרים רבים אך התפקוד שלו משתפר והיכולות הקוגניטיביות מתחילות לצוץ. החודשים האחרונים מצביעים על הפוטנציאל הגלום אצל שי ועל הזהירות שאנו צריכים לנקוט כמטפלים והורים בהערכת היכולות של הילדים.